הסדר כמו חצי עבודה

מורגל בפי אנשים לומר “עשית סדר עשית חצי עבודה” (וע’ ב”שיחות הר”ן” סי’ רלד), כלומר שהעבודה בלא סדר, מסובכת היא ומבולבלת, ולוואי שבסופו של דבר תֵעשה כראוי. וכשהיא נעשית תוך כדי סדר – הכל פשוט וקל, ובסופו של דבר כלתה ונגמרה המלאכה בצורה הראויה, בעזרת ה’.

סדר בעבודת ה’

ולא רק בעסקי העולם הזה צריכים את הסדר, אלא גם ובעיקר בענייני תורה ומצוות, ובכך בא הכל בעתו ובזמנו בצורה הראויה.

משום שהבדל גדול יש בין מי שעתותיו בידו, וסִידר לעצמו קביעות, שבשעה זו לומד, ובשעה זו מתפלל, ובזו יוצא לעבוד, וזמנו של זה לא כזמנו של זה, שאין זמן אחד נכנס לתוך זמנו של השני.

כלומר שבשעת הלימוד שום דבר לא יפריעהו מקביעותו זו, וכן בשעת התפילה לא יקְרב זר ושום מעשה אחר לעשותו אז, כי הזמן מוקדש לתפלה, וכן על זו הדרך בכל עסקיו של אדם (ר’ שבת י. ור’ בס’ “שיח שרפי קודש” ח”ו סי’ שנח).

ואף כי לפעמים מוכרחים לשנות מן המתוכנן, זה ברור וודאי, ו”ההכרח לא יגונה”, אלא שהדברים הנ”ל אמורים בדרך כלל.

לרשום סדר יום

וכן מי שזיכהו השם יתברך ללמוד במשך רוב שעות היום, יסדר את יומו באופן מפורט, בשעה זו קם, בזו מתפלל, בזו אוכל, בזו לומד וכו’. וכן בעניין הלימוד, בשעה זו לומד בספר זה, ולאחר מכן בספר אחר וכו’.

וכן כתב בספר “חובת התלמידים” (פ”ה), שירשום אדם לעצמו סדר יום קבוע, מה יעשה בכל שעה, ע”ש. ועליו יחזור מדי יום ביומו, סדי”ק סדי”ק הדרן עלך, סדר יום קבוע עליך נחזור, ואחריך נחַזר לקיים.

ויבקש ויתפלל הרבה להשם יתברך לזכות לסֵדר במעשיו ובענייניו, כי יש על עניין זה יצר הרע גדול מאוד, המפריע לאדם מלהיות מסודר בענייניו, משום שסדר – הוא מצד יצר הטוב, ואי סדר – מצד יצר הרע. אשרי הזוכה לסֵדר יום קבוע, ממנו לא יזוע ולא ימוט לעולם.

קבלת היסורים היא על ידי שתיקה ותפילה

וזוהי הנקראת קבלת יסורים באהבה, וכמו שאמרו חז”ל (ברכות סב.) “קבלה דיסורי שתיקותא ומבעי רחמי”, קבלת היסורים היא על ידי שישתוק ויבקש רחמים על יסוריו שיחלפו ממנו. וכשאדם מחרפו ומביישו, אין לך יסורים גדולים מאלו, וכשמקבל זאת בדרך הנ”ל אשרי חלקו.

שהרי אמרו חז”ל כי הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר כי יבהיק זיוום לעולם הבא שנאמר “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו” (יומא כג.).

ויש לפרש בס”ד כי המקור לעניין קבלת היסורים בשתיקה ובתפלה הנ”ל, הוא מן הפסוק “דום לה’ והתחולל לו” (תהלים לז), “דום” – ענין שתיקה, ו”התחולל” – ענין תפילה ובקשת רחמים, וכמו שנאמר “ויחל משה” (וע’ ברכות ל:), ובאותו הפרק בתהלים מדובר על צרות ויסורים שעוברים על האדם.

סובל וסבלן

וזהו כלל יסודי מאוד לחיים טובים ושקטים – לסבול ולהיות סבלן, שהם משורש אחד. כלומר שעל ידי שיסבול כל הבא עליו וישא המשא הכבד של יסוריו, יוכל להיות סבלן בתגובותיו ולא למהר ולהגיב בתקיפות.

וכדאי מאוד להיות מוכנים לסבול יסורים בזה העולם, שהרי אמר החכם “מי שלא מוכן לסבול מעט, יסבול הרבה” (“שיח שרפי קודש” ח”ב סי’ ו).

לזכות לסבלנות

ובכדי להגיע למדה זו, צריכים הרבה אמונה אשר כל העובר על האדם, בין טוב, בין מוטב – הכל משמים (כי אין רע משמים חלילה, אלא או טוב או מוטב, שמוטב שכך יהיה – לטובת האדם). לכן יסבול כל הבא עליו, ויהא סבלן בתגובותיו, הן בדיבור והן במעשה.

המעביר על מדותיו – מעבירין כל פשעיו

ועל ידי זה כולם יהיו עמו בשלום, וכן הוא יהא בשלום עם כולם, אהוב למעלה ונחמד למטה, כי גם בשמים מעריכים מאוד מדה זו ובוחנים את בני האדם אם יסבלו ויהיו סבלנים, אם לא, וכאשר האדם עומד בנסיון זה, ומעביר על מדותיו, אינו מקפיד, אלא סובל וסבלן – מעבירין ממנו כל פשעיו (ר’ ר”ה יז.).

ממדת הסבלנות – לדבר בנחת

וכבר כתב הרמב”ן באגרתו עצה על כיוצא בזה – שיהא דיבורו בנחת עם כל אדם. וכשיתרגל לכך, לא יוכל להוציא מלים מפיו מבלי לחשוב כיצד להוציאן.

כי חייב מצד הרגלו שנעשה טבעו – לדבר בנחת, ואם כן – אף אם יכעיסוהו, הרי לא יוכל לכעוס בחזרה, ויחשוב כיצד לומר בנחת דברי תוכחה המתקבלים על הלב. אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה.

אהב את ה”שמא” ושנא את ה”מה בכך”

ואמרו חז”ל (דרך ארץ זוטא א) אהוב את ה”שמא” ושנא את ה”מה בכך”. כלומר, שכאשר ניצב ספק בפני האדם, אם מעשה מסוים מותר הוא או אסור, כשר או טרף, טמא או טהור וכו’, אל יורה לעצמו היתר לאמור “מה בכך”, ומה כבר יכול להיות, זוהי דרך הרדודים באמונתם, רחמנא ליצלן.

אלא צריך להתיירא “שמא” יש כאן חלילה איסור, ועדיף אם כן להמנע ממעשה זה, ואף אם יש מקום לומר שמותר, על כל פנים ספק הוא, וצריכים לשאול רב, יורה יורה, ידין ידין, ואת אשר יאמר נעשה ונשמע. וזהו שאמרו: אהב את ה”שמא” ושנא את ה”מה בכך”, כי בכל מקום שיש ספק, צריכים לחשוש שמא אסור, ואם לא יודעים – לא להכנס לספק.

עיקר היראה – הזהירות מן הספקות

וזוהי יראת שמים אמיתית, וכמאמר רבנו יונה (ברכות א:) “עיקר היראה – הזהירות מן הספיקות”. ואם אומר האדם “מה בכך”, ניכר שאינו ירא שמים, וענשו בצידו. ולעומתו ערום ביראת שמים ראה רעה ונסתר, רואה מקום של ספק איסור ובורח תכף ומיד. ואשרי אדם המוחה תמיד את זכר עמלק ומסתלק מן הספק.

סבלנות

סוף מעשה במחשבה תחילה

אמרו חז”ל (ברכות כ.) “מתון מתון – ארבע מאות זוזי שויא”. ופירש רש”י, מתון – לשון המתנה. ע”כ. והכוונה היא שהמתינות והסבלנות – שווה הרבה, והאדם המיושב בדעתו יש לו לנהוג בה בכל דרכיו.

וכמו שאומרים אנו בזמר “לכה דודי” – “סוף מעשה במחשבה תחילה”, לא למהר לעשות, אלא לחשוב לפני כל מעשה, האם כך ראוי, והאם בזה אמצא חן בעיני אלקים ואדם, והאם אין הפסד יוצא ממעשה זה.

ועל ידי כך, יוכל לתכנן כל מעשיו ביישוב הדעת, ויראה ברכה והצלחה במעשה ידיו, בעזרת השם יתברך.

וגם סוף דיבור חייב להיות במחשבה תחילה, וכאשר נאמר “משיב דבר בטרם ישמע אוולת היא לו וכלימה” (משלי יח), “ישמע” – מלשון הבנה, שנאמר “ונתת לעבדך לב שומע” (מ”א ג).

ואמרו חז”ל כי מתכונות החכם אשר היפוכן בגולם, שהחכם אינו ממהר להשיב (אבות ה).

הסבלן ניכר בשעת מריבה וּוִיכוח

ובמיוחד נצרכת הסבלנות בעניין המריבות בין אדם לחברו ובין איש לאשתו וכד’, שחייבים אז להשתמש במדת הסבלנות, ולא לקפוץ ולהשיב מלחמה, אלא יקיים בעצמו “ומשמע ודומה ומשא” (בראשית כה).

כמו שפרשוהו (הרמב”ם באגרת תימן ובספר “שיח שרפי קודש”) שאף אם ישמע דברים המכעיסים אותו ואינם לרוחו כלל, בכל זאת יִדום (יעצור עצמו מלהגיב מיד), ויסבול משא כבד זה. ואשרי העושה כן כי מעלתו גדלה מאד וכאשר אמרו חז”ל (ר’ חולין פט.).

ספק הוא עמלק

מובא בספרים כי “ספק” בגימטריא שווה ל”עמלק” (240). ולא לחינם הוא, כי יסוד גדול טמון כאן, והוא כי כאשר מתעורר ספק אצל האדם בענייני עבודת השם יתברך, והוא אינו פותרו, מתחילים היצר הרע וקליפות עמלק להסיתו לַכיוון השלילי יותר שבספק.

ונמצא אם כן כי הספק הוא בעצם מכשול בפני האדם, המתבטא בכך שעמלק בא ומקרר אותו ממחשבתו הטובה, בבחינת “אשר קרְך בדרך” (דברים כה), הנאמר על עמלק, ומכח הספק מביאו להחלטה שלילית.

וכן נאמר בספר המידות (ניאוף אות י): לא תיכנס עם פיתוייך בטוען ונטען, כי אריכת הרגשת החושב, אפילו לבחינת השולל, תפעל הגברת החפץ ותתהפך הרצון אליו. ע”כ. כלומר כשאין החלטה ברורה בקרבו של אדם, והוא מתווכח עם יצרו, עצם המחשבה על כך תביאהו לבסוף לעשות הרע חלילה.

לכן אמרו חז”ל (אבות א) “הסתלק מן הספק”, ובמקביל לכך ציותה התורה ואמרה “מחֹה תמחה את זכר עמלק”. היינו שיש לו לאדם לפתור כל ספקותיו בהקדם האפשרי.

הרב “נֹח”

ולמעשה, בכל פעם שיש לאדם ספק בדבר מסוים – אם מותר הוא או לא, לא יחליט לעצמו, כי על פי רוב – הפניות לנוחיותו של האדם הן הקובעות את מעשיו, זאת אומרת שהתאוות והרצונות השליליים שבאדם יולידו בו סברות, אף מן התורה, המצדיקות את דרכו הרעה, וזהו הנקרא “סם המוות” שבתורה.

וממילא נעשה אדם רב לעצמו, וכמו שאומרים אנשים בצחות “הרב נֹח שמייקל” – שעושה מה שנוח לו ומיקל בהלכות כפי צורך היצר. ולא זו הדרך, אלא צריך לשאול תלמיד חכם ירא שמים, הבקי בהלכות והליכות, ואת אשר יאמר לו – יעשה. ולא יחשוב לרגע כי יוכל להחליט לעצמו אם כך יעשה אם לא, כי מי שאין לו “שכל של תורה”, יש לו ללא ספק “שכל של היצר הרע”, אין דבר אמצעי, כי תמיד שואף טבע האדם לנוחיותו וכנ”ל (ור’ ב”ספר חרדים” פס”ו אות קמה).

וכבר מובא עניין זה בספרים (“טהרת הקודש”, “צדקת הצדיק”, “אור לציון”, וע’ היטב בלקו”מ ח”א סי’ סא אות ה), כי מי שעדיין אינו מזוכך דיו, ועדיין שקוע בחמריותו, רוב מחשבותיו אם לא כולן – הן עצות היצר הרע, ובכדי להצליח יש לעשות ההפך מהן.

נס נסתר – בכל יום, לכל אדם

וכל זה אמור לגבי נס נגלה, אך נס נסתר – הוא בכל יום לכל אדם, והכוונה היא לנס המתלבש בדרך הטבע, ובקושי האדם שם לב לכך, איך שעניין מסוים הסתדר בדיוק על הצד היותר טוב, ואיך שאדם פלוני הגיע בדיוק בזמן המתאים ביותר, ואיך שעזר לו אך עתה דבר שראה מזמן ולא הבין מדוע הזדמן לו לראותו.

הדוגמאות רבות, וכל אחד יודע בעצמו, ועניין זה הוא הנקרא “השגחה פרטית”.

ועל כך אנו מודים להשם יתברך בכל תפלה: “ועל ניסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת”. אלו הניסים הנסתרים שעושה עמנו השם יתברך, מבלי שנשים לב, ורק משכיל על דבר ימצא טוב (ועיין ב”לקוטי מוהר”ן” ח”א סי’ א).

עיקר הבטחון בנס נסתר

ומובא כי הגר”ח מוולוז’ין אמר אשר עיקר הבטחון הוא בנס נסתר ולא בנגלה (קונטרס “עץ החיים” בסוף נפה”ח הנד”מ, מדות, פג).

וניתן לכאורה להסביר דבריו, כי לכתחילה הרי אסור לבטוח בנס נגלה כמאמר חז”ל (תענית שם) “לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואף אם יעשו לו – מנכּין (מחסרין) לו מזכויותיו”. כי במקום סכנה ברורה – ההינצלות ממנה היא נס גלוי שאסור להזדקק אליו.

מה שאין כן במקום שאין ההיזק שכיח, ואינו מקום סכנה ברורה, כך שאף אם יהא נס, יתלבש בדרך הטבע, כי אז נקרא הוא – נס נסתר ולא נגלה, בצירוף לכך שעסקוֹ שם הוא לצורך מצוה – בזה מותר לסמוך ולבטוח שלא תאונה אליו רעה.

ועל כך נאמר (קהלת ח) “שומר מצוה לא ידע דבר רע”, ועל זה אמרו חז”ל “שלוחי מצוה אינן ניזוקין” (ע’ פסחים ח.:).

אלא שאם אין עסקו שם לצורך מצוה, יש להמנע מלהיות במקום סכנה, אף אם זו אינה ברורה, כי “שטן מקטרג בשעת הסכנה” (בראשית רבה צא ט).

להתחזק באמונת “השגחה פרטית”

לכן ישתדל אדם להתחזק בכל עוז באמונה ובטחון בהשם יתברך בכל עניין, ויחיה ממש באמונת נסים נסתרים המכוּנים “השגחה פרטית”, ויבקש על כך מאת השם יתברך, שישגיח להיטיב לו ולשמרו מכל רע.

ועל ידי זה יראה יותר עזרה משמים בענייניו, כאשר מובא בספר “שומר אמונים”, כי היותר מאמין בעניין השגחה פרטית – יותר משגיחין עליו מן השמים.

השם יתברך ברחמיו וברב חסדיו, כימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות ויקרב לנו קץ הפְּלָאות, במהרה בימינו אמן.

לעושה נפלאות…

נאמר בספר תהלים (פרק לו) “לעושה נפלאות גדולות לבדו – כי לעולם חסדו”. והכוונה היא, כי מפני אהבת השם יתברך את עמו, והחסד הנצחי שרוצה לגמול עמנו, משום כך פעמים רבות עושה עמנו נסים ונפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים.

ניסים כלליים

וכמו שמסופר רבות בתנ”ך ובספרות חז”ל, ראשונים ואחרונים, אשר בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

לפעמים רואים אנו את הנס, ולפעמים איננו רואים, בבחינת “אין בעל הנס מכיר בניסו” (נדה לא.), כי אם הגוים בעצמם, הם שרואים את הניסים אשר עושה עמנו השם יתברך.

ועל כך נאמר “אז יאמרו בגוים הגדיל ה’ לעשות עם אלה” (תהלים קכו), הם יאמרו, כי יודעים הם מה שזממו לעשות לנו, וראו איך שהקדוש ברוך הוא הפר עצתם וקלקל מחשבתם.

והכל בהשגחה עליונה, ברוך הוא וברוך שמו, שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים וכו’, ברוך שעשה נסים לאבותינו ולנו.

ניסים פרטיים

וכן ברצות ה’ דרכי איש, או משום שאר חשבונות שמים, עושה השם יתברך נסים ונפלאות גם ליחידים (ברכות נד. תענית ט:), וכאשר יודע כל אחד בעצמו, אשר היו בוודאי כמה וכמה פעמים שהיה ברור לו כי יד ההשגחה העליונה היתה נטויה עליו, ויט אליו חסד, פעמים נס גלוי, ופעמים נסתר.

מדוע בדורנו לא רואים כל כך ניסים גלוים

והנה בדורנו זה, וכן בכל הדורות האחרונים, שלכאורה לא נראו כל כך נסים ונפלאות כבדורות הקודמים, יש לשאול מה נשתנו דורות אלו מקודמיהם.

ובאמת מובא בספרים, כי כשם שקיימים חמשים שערי קדושה, כך כנגדם קיימים חמשים שערי טומאה – בהדרגה, כלומר שהשער החמשים – הוא הטמא ביותר.

מהו “השער החמשים”

ומובא בספרים כי שער זה הוא הכפירה והאפיקורסות וחוסר האמונה בהשם יתברך ובתורתו הקדושה. ובעוונותינו הרבים נמצאים אנו בשער זה – בשער הטמא ביותר, אשר בו רוח הכפירה מרחפת על פני העולם, וברחבי תבל פשׂתה מספחת השקר והטומאה.

ומקוִים אנו להשם יתברך, שיוציאנו במהרה מאפילה לאורה, ויגאלנו גאולת עולמים, כאשר נשבע לאמור (תהלים סה) “אמר ה’ מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים”.

“מבשן” ראשי תיבות – מהיותם בשער נ’ (חמִשים, של טומאה) “אשיב ממצולות ים”, “ים” בגימטריא נ’ – חמשים וכנ”ל. ויהי רצון שיראו עינינו בכך וישמח לבנו על כך, במהרה בימינו אמן.

הסתר פנים

והנה, ככל שנמצאים יותר במקום טומאה, יותר “בעומק”, ה’ יצילנו, אזי קיים יותר “הסתר פנים”, כמו שבמצולות ים החושך גדול יותר ככל שמעמיקים, והשם יתברך פחות מגלה עניינים רוחניים, נסים ומופתים וכד’.

ועל כך נאמר (דברים לא) “ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא”, “אסתירה פני מהם” (שם לב), ופסוקים אלו נאמרו כידוע על דורות אלו האחרונים, כי רוצה השם יתברך לבחון את הראויים לגאולה ולכן מסתיר פניו, כי בכך מעשיו של האדם כנים יותר (כמובא בספרים).

ועל פי זה מובן בס”ד מדוע בדורות האחרונים לא רואים כל כך נסים ונפלאות כבדורות הקודמים, מפני שגדול הוא הסתר הפנים הנגרם בעקבות הטומאה בה שקוע הדור (וע’ ברכות כ.).

היכולת לשנות את הטבע

וממילא מובן הדבר האמור בספר “דרך ה'” (להרמח”ל), כי היותר קרוב להשם יתברך – יותר מסוגל לכך שיֵעשו מופתים על ידו, כאשר מובא לעיל, כי היותר קרוב לקדושה – אצלו יש פחות הסתר פנים, וממילא יותר מסוגל הוא לשינוי הטבע על ידו. ובכך יובן בס”ד מה שנהגו העם לבקש ברכות מצדיקים.

ברכה מצדיקים

ואמנם ברור כי אין להטריח את השם יתברך לשנות הטבע בזמן שאפשר לפעול על פי דרך הטבע לפתרון הבעיה (ר’ תענית כד.), אך במקרים רבים, לאלה שפונים לקבל ברכות – כבר אין מה לעשות על פי דרך הטבע, ומשום כך טוב שפונים לקבל את ברכת הצדיקים המסוגלים לשנות הטבע.

ופעמים שבאמת אפשר לפעול על פי דרך הטבע, אך מחמת הדחק, קושי העניין, או נחיצותו הדחופה, לא מסתכלים על שום דבר ורוצים ישועה תכף ומיד, גם אם תהיה זו למעלה מגדר הטבע. אשרי תמימי דרך – בעלי אמונת חכמים.

כלב בן יפונה בחברון עיר הענקים

וזהו כעניין המובא בזוהר הקדוש (שלח דקנ”ח ע”ב) בעניין כלב בן יפונה שהלך להשתטח על קברי אבות בחברון, להנצל מעצת מרגלים.

והרי נשאלת השאלה, כיצד באמת עשה כן כלב, הלא הכניס עצמו במקום סכנה, כי חברון – היא קרית ארבע, בה נמצאו אז ארבעת הענקים אחימן, ששי, תלמי ואביהם, ושאר אויבינו ומבקשי נפשנו, ואם כן – מסתכן הוא בכניסתו לשם, והלא אין לעמוד במקום סכנה ולסמוך על הנס (תענית כ:).

כל רעה, רק לא אשה רעה

ואין דבר קשה לאיש יותר מאשה רעה, וכמו שאמרו חז”ל (שבת יא.): “כל רעה ולא אשה רעה”, ואמרו (מדרש עשרת הדברות דיבור השביעי): אשה רעה – אין קץ לרעתה, ורעה יותר מגיהנם.

וקשה היא לו יותר ממוות ככתוב (קהלת ז) “ומוצא אני מר ממוות את האשה”, וזה הרי נאמר על אשה רעה (ראה ברכות ח. וע’ יבמות סג.). כי היא עיקר החומה והמגן שלו וכו’ (כנ”ל), והיא עיקר הבית, שעל כן נקראת “עקרת הבית” (במדב”ר פי”ד סי’ ח), ואם אותה אין לו כי רעה היא – מה יש לו.

האשה תכבד את בעלהּ

לכן תשתדל כל אשה לעשות ככל אשר תוכל, בכדי שתהא לבעלה נחת רוח, ויוכל לבצע תפקידו בתורה, תפילה ומעשים טובים, שבשכר זה זוכה האשה לעולם הבא באופן היותר מושלם (ברכות יז. וע’ פנ”י שם) וכן בלכתו לעבודה, שיהא שרוי ברוגע המחשבה.

ועזרתה זו מאד חשובה, עד שאף על ידי מילה טובה בבוקר, כל יומו מקבל צורה אחרת לגמרי. ועל כך אמרו חז”ל (יבמות סג:): בֹּא וראה כמה טובה אשה טובה, שהכתוב משבחה שנאמר “מצא אשה מצא טוב”.

לצאת מן המחלוקת

ובזמן חילוקי דעות בין בני הזוג, מובא בגמרא (ב”מ נט.) כי בעניינים הנוגעים לרוחניות – יעשו כדעתו (כמובן כאשר מקור דבריו מן התורה, וכדעת חכמים), והנוגעים לגשמיות – כדעתהּ.

עשו לכם רב

וכמובן שהכל – כּדת יֵעשה, שישתדלו שניהם בכל דעותיהם, שתהא דעתם שווה לדעת קונם, הוא השם יתברך, כלומר שירצו תמיד לעשות רצונו יתברך, וזה רק על ידי שיעשו להם רב הבקי בתורה, ויראת השם בכל מעשיו, ובכל מחלוקת ביניהם ישאלו דעתו, וכל אשר יאמר יקבלו בלא עוררין, וכן יעשו.

ועל ידי זה יזכו להקים בית של צדיקים ותלמידי חכמים, צדקניות צנועות ויראות שמים, לתפארת אומתנו ותפארת משפחתם. והאמת והשלום אהבו.

מצא אשה מצא טוב

נאמר בספר משלי (פרק יח) “מצא אשה מצא טוב, ויפק רצון מה'”. ובדרך דרש מפרשים כי מי שמצא אשה – רק עתה נקרא הוא “טוב”, כי כשאין לו אשה נקרא – “לא טוב”, כמו שנאמר – “לא טוב היות האדם לבדו” (בראשית ב. ור’ יבמות סב: וכ”ה בזוהר ויקרא ד”ה ע”א).

ולמה הוציאו הכתוב בלשון “מצא”, מכיוון שהאשה נקראת אבידה (קידושין ב:), שכן בשמֵי שמֵי קדם, לפני ירידת נשמותיהם לעולם – היו לנשמה אחת.

וכשיורדת נשמת האיש לעולם, מכריזים למעלה כי בת פלוני שהיא בעצם מי שהיתה שותפתו לנשמה לפני ירידתו, היא זו שתהיה אשתו ושותפתו לעתיד, והיו לבשר אחד (סוטה ב.).

ולאחר שירדו שתי הנשמות יצטרך זה שדרכו לחזר, האיש, לחזר אחר אבידתו, החצי השני של נשמתו, שהיה שלו בעבר ועתה אבד, וכשימצאנו תהיה זו שמחה למעלה ולמטה, “ישמחו השמים ותגל הארץ”, כי טוב הדבר בעיני ה’.

ברכת ה’ לנישאים

והנה הנושא אשה זוכה לברכה מיוחדת מאת השם יתברך, כמובא בתרגום הפסוק הנ”ל, ויפק רצון מה’ – ומקבל רעותיה מן אלהא (ומקבל רצונו מאת האלוקים). וזה תואֵם אפוא למאמר חז”ל (יבמות שם) כי השרוי עם אשה שרוי בברכה שנאמר “להניח ברכה אל ביתך”, ו”בֵיתו” – זו אשתו (סוטה מד.).

ברכה בפרנסה

ונמצא אם כן כי בלא אשה – אין ברכה, ואגב מכאן תשובה לאותם בורים וריקים המאחרים נישואיהם, בטענה שרוצים הם לצבור כסף או רכוש וכד’, מה שלא יוכלו לעשות לאחר הנישואין לפי דעתם המשובשת.

ולו חכמו ישכילו כי אדרבה, דוקא לאחר הנישואין תהיה להם ברכה מאת ה’, וברכת ה’ – היא תעשיר (משלי י), ואילו כעת אין בכסף זה ברכה.

כבוד האשה

ולכן אמרו חז”ל: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, מפני שאין הברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו, וכן אמר רבא “כבדו נשותיכם כדי שתתעשרו” (ב”מ נט.). וזוכה גם לתורה, שלום, הגנה (חומה), שמחה ועוד (יבמות שם).

מכבדהּ יותר מגופו

ואשר על כן, כמה ראוי לו לאדם לכבד את אשתו ולעשות רצונה (כמובן כאשר רצונה הוא כרצון התורה הקדושה), וכל שכן לא להכעיסה, או לגרום לה חלישות דעת ועצבות חלילה, לא יֵעשה כן בעמנו, הלא היא עצם מעצמיך ובשר מבשרך וחלק מנשמתך.

ולכן ציוו חכמינו הקדושים ואמרו כי צריך האדם לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו (יבמות סב:), “לאוהבה כגופו” – מובן, ואהבת לרעייתך כמוך, אך מהו “מכבדה יותר מגופו”? התשובה היא כי אם קיים מצב בו יש להחליט אם לדאוג לכבודו או לכבודה, יש להעדיף את כבודה, גם אם ייפגם בכך כבודו הוא.

לכבדה בכל מקרה

ואדרבה, ישתדל לשמח אותה בכל יכלתו, אף אם אינה עושה רצונו כל כך.

וכמובא בגמרא (יבמות סג.:) מעשה בר’ חייא, שהיתה אשתו מצערתו הרבה, ובכל זאת, כשראה חֵפֶץ שיכול לשמח אותה, מיד קנה אותו, שמרוֹ במטפחת, ונתן לה במתנה בהזדמנות הראשונה, ו”רב” – תלמידו, כשראה כן, שאלוֹ: “רבינו הרי היא מצערת אותך”!

ענה ואמר לו ר’ חייא, “דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא”… הרי לפנינו קו מחשבתם של גדולי ישראל שידעו להעריך ולהוקיר את נשותיהן, לדבר על הנקודות הטובות שבהן, ולהעלים עין מן החסרונות.

עזר כנגדו

וכל שכן שהאשה תכבד את בעלה, שהרי על זה נאמר “עזר כנגדו”, שתעזור לו ותכבד אותו, וכל שכן שלא תכעיסהו, או תגרום לו עצבות וחלישות דעת חלילה, אלא תשתדל לעשות רצונו כפי יכלתה.

ועל אשה טובה כזו אמרו חז”ל: “זכה – נעשית לו עזר” (יבמות סג.). וכן אמרו עליה: “אשה טובה – מתנה טובה לבעלה” (שם).

ועוד נאמר עליה (תנא דבי אליהו רבא פ”ט אות ח): “אין לך אשה כשרה בנשים, אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה” (וע’ נדרים סו:). ואם הנקבה שולטת בזכר, דבר זה מביא דינים מיתה ועוני רחמנא ליצלן (ת”ז ד”י ע”א).

ובמדרש נאמר, מי נקראת אשה טובה? שאוהבת את בעלה ומתפללת לפני הקדוש ברוך הוא שלא יכעס עליה בעלה, ומתפללת על חיי בעלה שיאריכו (מדרש עשרת הדברות דיבור שביעי).

וזוהי “אשת חיל”, אישה שנותנת לבעלה חיל וכח, כוחות גשמיים ורוחניים, היא דואגת לצרכי הבית ודואגת לזרזו על התורה והמצוות, ומעודדת ומשמחת אותו, ומחמיאה לו תמיד, זוהי אשת חיל, שנותנת כוחות לבעלה ולא נוטלת ממנו כוחות כעניין הכתוב “אל תיתן לנשים חילך” (משלי לא), שיש נשים שרק לוקחות כוחות מהבעל, וזו נותנת לו כוחות, אשרי אישה שבעלה נעזר בה באמת ואשרי האיש שיש לו אישה כזו!

השם יתברך אינו מתייאש מאיתנו

כי יאוש בעניין זה פירושו שיודע האדם כי אבדה תקוותו ותוחלתו מהשם יתברך, וכי אין השם יתברך רוצה בו להיות בחלקו, מצב כזה אמוּר לגרום ליאוש.

ודבר זה הוא בלתי אפשרי, כי השם יתברך לעולם לא מתייאש ממנו ולא מאף אחד, ונותן הזדמנויות ורמזים לכל אחד לחזור בתשובה, אף אם גדלו ועצמו פשעיו, וכאשר אירע עם ירבעם בן נבט ומנשה – מלכי ישראל (ר’ סנהדרין קב: קג.).

מדרגת האדם – כמידת ההתחזקות בנפילה

וכלל גדול נֶאמר בעניין התחזקות האדם אחר הנפילה: כפי ריבוי הפעמים בהן התחזק לאחר הנפילות וכפי איכות החיזוק – בזה נמדדת מדרגתו הרוחנית בעולם העליון (“שיח שרפי קודש” ח”ד סי’ מה).

פלאי פלאים! יודעים בשמים כי עפר אנחנו, וכי מועדים לנפילות אנחנו, ורק מחכים לקימתנו המהירה מן הנפילה והתחזקותנו ותשובתנו לאחר החטא.

עצה לחיזוק

ועצה לחיזוק היא שישמח שלפחות יהודי הוא, ורוצה הוא לעבוד את השם יתברך (“ליקוטי עצות”, התחזקות ח), ואם כן, אף אם היו נפילותיו רבות אין ספור, מכל מקום יאמר לעצמו הרי עשיתי על כל פנים מעט מעשים טובים, גם בזה יש לשמוח. שהרי הגוי גם את זה לא עושה (וראה בחיי מוהר”ן סי’ תקצג).

וישמח גם בכך שלפחות כואב לבו בקרבו על חטאיו, אשר זהו סימן שמאמין הוא וירא שמים הוא, שאם לא כן, לא היה דואג על העוון, וכן על זו הדרך יחזק את עצמו ולא יפול ברוחו בשום פנים.

יצר הרע רוצה את היאוש

ומובא (בספר “שיח שרפי קודש” ח”ה סי’ מט) כי היצר הרע רוצה את היאוש והעצבות שלאחר העברה, יותר מן העבירה בעצמה! כי העצבות היא פתח לעוד הרבה חטאים.

ויש לומר בס”ד כי על כך נאמר “ירבו עצבותם אחר מהרו” (תהלים טז), כלומר כאשר מתרבה העצבות אצל האדם, מיד ממהרת הסטרא אחרא להגיע. ה’ יצילנו.

ובזה יש לפרש בס”ד מקרא שכתוב “אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי” (מיכה ז), פונה אל הסטרא אחרא האויבת ואומר, אל תשמחי אם נפלתי, כי אין אני בעצבות, ויש לי תקומה, ואין נפילתי נפילה אלא קימה, כי הירידה לצורך עליה. ולעולם יאמר אדם כך ליצרו ויקום בזריזות מן הנפילות.

דף חדש

לכן ישַמח עצמו כי לפחות רוצה הוא להתחזק יותר ויותר בעבודת השם יתברך (ר’ “לקוטי מוהר”ן” ח”ב סי’ סח), אך יתחיל באמת מעתה התחלה חדשה ודף חדש, ועניין זה חשוב מאוד למעלה, שמיד לאחר שהאדם נפל – יקום מחדש לעבודת השם יתברך, לכן ישתדל לחזק את עצמו בכל דרך אפשרית.

טעות החסידים

ובספר הקדוש והנפלא “לקוטי מוהר”ן” (ח”א סי’ כה) כתב בלשון זו: ובזה טועין החסידים הרבה, שפתאום נדמה להם שנפלו מעבודת ה’.

ובאמת אין זה נפילה כלל, רק מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה, ואז מתעוררין ומתגברין מחדש הקליפות שהם התאוות והבלבולים והדמיונות והמחשבות והמניעות.

על כן צריכים להתגבר בכל פעם מחדש, לחזור ולהכניע ולשבר הקליפות והמניעות וכו’ שבכל מדרגה ומדרגה מחדש, אבל באמת אין זה נפילה כלל. ע”כ. מתוק מדבש ונופת צופים!

חדשים לבקרים

ויסוד חשוב זה, צריכים להוציאו לפועל בכל יום, כי בכל יום עובר על כל אדם מה שעובר.ואף מי שעבר על העבירות החמורות ביותר, העיקר הוא שמעתה ישַמח ויחזק עצמו כי עדיין יהודי הוא, ויקום ויתחיל מחדש (וראה בספר הקדוש “לקוטי מוהר”ן” ח”א סי’ רו). ואין ספק כי השם יתברך יעזרהו, יחזקהו בכל דרכיו ויקרבהו לעבודתו.

ובספר “משיבת נפש” ליקט מספרי מוהר”ן מברסלב זצ”ל דברים נפלאים וערבים המחיים ומשיבים את הנפש, לך נא ראה ותרוה נפשך.

אתה סתר לי מצר תצרני

והעיקר הוא כי לאחר כל נפילה יקיים “חו”ק ולא יעבור”, דהיינו חרטה וידוי וקבלה לעתיד, שהם שלושת חלקי התשובה, דהיינו שתכף ומיד לאחר החטא חס ושלום יתחרט עליו בלב נשבר ויתוודה בפה מלא לפני השם יתברך על חטאו ויודה שטעה וחטא, ויקבל על עצמו מכאן ולהבא להמנע מכך.

ואחר כך יקיים “אתה סת”ר לי”, סייגים, תפלה, רצון. דהיינו סייגים – להתרחק כמטחווי קשת מן העוון ואביזריו, תפלה – להשם יתברך שיעזרהו לגבור על יצרו, רצון – לרצות בכל נפשו להתנתק מן העבירה.

וכאשר מקיים זאת, זוכה ל”מצר תצרני”, דהיינו שהקדוש ברוך הוא שומרו מן היצר הרע, וגם כי ילך בגיא צלמוות – השם יתברך עמו, אל יעזבנוֹ ואל יטשנוֹ לעולם ועד.

לא לסגת אחור

ועוד עיקר גדול בשעת נפילה, שלא לשמוע לפיתויי היצר הרע המפתה את האדם לחשוב כי או הכל או לא כלום, דהיינו אם אינו מושלם, אזי גם אין רצונו בכלום, וכאשר אבדתי אבדתי.

אין הדבר כן חס ושלום, אלא מה שאפשר לחטוף יחטוף, גם אם רבים הם חסרונותיו, וכן אמר מוהר”ן מברסלב זצ”ל שבשעת נפילה על כל פנים יחזיק עצמו במדרגתו ולא ירד בשום אופן יותר ממה שכבר נפל. ע”כ.

וכה יאמר ליצרו, הפלתני בעבירה, ואינני יכול כרגע להתקדם, אך זה ודאי שלסגת אחור – אינני נסוג! ורק מלהתקדם תוכל כעת למנעני, וגם זה רק לעת עתה, כי בהזדמנות ראשונה אמשיך להלחם ולהתקדם הלאה בעבודת השם יתברך.

ולכן באמת לא יסוג משום דבר שקיבל על עצמו ורק חזק ואמץ לעמוד על עמדו ולא ליפול יותר.

ועל כן יאמרו המושלים – הרוצים למשול ביצרם, חזק ונתחזק, ונמשיך בשמחה בעבודת השם יתברך ובמלחמה נגד היצר הרע למען לא נבוש ולא נכלם ולא ניכשל לעולם ועד!

כך היא הדרך – ליפול ולקום

נאמר בספר משלי (פרק כד) “כי שבע יפול צדיק וקם”. ומובא בשם הגר”י הוטנר זצ”ל, כי אין כוונת הפסוק לחדש לנו שעל אף כי קרה ונפל הצדיק ברוחניות כמה פעמים – בכל זאת הוא קם, אלא זהו תיאור המציאות אצל כל צדיק, שכך היא הדרך – ליפול ולקום, ובהכרח עוברים את הנפילה. ע”כ.

וכל הצדיקים נופלים אף הם פעמים רבות, ומעלתם היא בכך שאינם מתיאשים אף פעם, אלא מיד קמים מן הנפילה, ומתנערים מן העפר, מְשַל העצבות והעצלות (לקו”מ ח”א סי’ קפט).

וכן עושים תשובה, וממשיכים בכל כוחם בעבודת השם יתברך, ונזהרים מכאן ולהבא מן החטא יותר ויותר מאשר קודם לכן (ועיין ב”לקוטי מוהר”ן” ח”א סי’ ו).

טעות מושרשת

וזוהי טעות מושרשת לצערנו, לחשוב כי הצדיקים היו עובדים את השם יתברך בלא נפילות במשך כל ימי חייהם מתחילה ועד סוף.

ודבר זה אמנם מייאש רבים מאיתנו, אך אין הדבר כן כלל, אלא עברו עליהם נפילות מהן קלות ומהן קשות מאוד אשר תיצלנה אזני השומעים, היאך ייתכן שנפלו הצדיקים בדברים כאלו.

ובכל זאת צדיקים הם לפני השם יתברך, מפני שלא התייאשו בשום אופן, ולא השתהו בנפילות, אלא תמיד קמו בזריזות מהנפילות וכנ”ל, “ואנחנו קמנו ונתעודד”, וזוהי כל מעלתם, שלא התייאשו אף פעם, אלא תמיד פתחו דף חדש בעבודת השם יתברך, והמשיכו בדרכם בכל הכוחות.

אין להתייאש

והנה על כל אדם עוברות בכל יום נפילות רבות בעבודת השם יתברך, זאת אומרת שפעמים רבות מתגבר עליו היצר הרע ומפילו ממדרגתו הרוחנית שהיה בה, או אף גורם לו לעבור עבירה חמורה חלילה, וכן שאר סוגי נפילות. והעיקר הוא כי אין להתייאש כלל, אלא לקום מהנפילה ולהתחיל בכל פעם מחדש.

וכן אמר הצדיק ר’ נחמן מברסלב זצ”ל: “אין יאוש בעולם כלל” (לקו”מ ח”ב סי’ עח). ורצונו לומר כי לא רק שאין לאדם להתייאש מכל העובר עליו, אלא שגם אם ירצה להתייאש ולהפקיר לגמרי דרכו הטובה – לא יוכל!