קבלת היסורים היא על ידי שתיקה ותפילה

קבלת היסורים היא על ידי שתיקה ותפילה

וזוהי הנקראת קבלת יסורים באהבה, וכמו שאמרו חז”ל (ברכות סב.) “קבלה דיסורי שתיקותא ומבעי רחמי”, קבלת היסורים היא על ידי שישתוק ויבקש רחמים על יסוריו שיחלפו ממנו. וכשאדם מחרפו ומביישו, אין לך יסורים גדולים מאלו, וכשמקבל זאת בדרך הנ”ל אשרי חלקו.

שהרי אמרו חז”ל כי הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר כי יבהיק זיוום לעולם הבא שנאמר “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו” (יומא כג.).

ויש לפרש בס”ד כי המקור לעניין קבלת היסורים בשתיקה ובתפלה הנ”ל, הוא מן הפסוק “דום לה’ והתחולל לו” (תהלים לז), “דום” – ענין שתיקה, ו”התחולל” – ענין תפילה ובקשת רחמים, וכמו שנאמר “ויחל משה” (וע’ ברכות ל:), ובאותו הפרק בתהלים מדובר על צרות ויסורים שעוברים על האדם.

סובל וסבלן

וזהו כלל יסודי מאוד לחיים טובים ושקטים – לסבול ולהיות סבלן, שהם משורש אחד. כלומר שעל ידי שיסבול כל הבא עליו וישא המשא הכבד של יסוריו, יוכל להיות סבלן בתגובותיו ולא למהר ולהגיב בתקיפות.

וכדאי מאוד להיות מוכנים לסבול יסורים בזה העולם, שהרי אמר החכם “מי שלא מוכן לסבול מעט, יסבול הרבה” (“שיח שרפי קודש” ח”ב סי’ ו).

לזכות לסבלנות

ובכדי להגיע למדה זו, צריכים הרבה אמונה אשר כל העובר על האדם, בין טוב, בין מוטב – הכל משמים (כי אין רע משמים חלילה, אלא או טוב או מוטב, שמוטב שכך יהיה – לטובת האדם). לכן יסבול כל הבא עליו, ויהא סבלן בתגובותיו, הן בדיבור והן במעשה.

המעביר על מדותיו – מעבירין כל פשעיו

ועל ידי זה כולם יהיו עמו בשלום, וכן הוא יהא בשלום עם כולם, אהוב למעלה ונחמד למטה, כי גם בשמים מעריכים מאוד מדה זו ובוחנים את בני האדם אם יסבלו ויהיו סבלנים, אם לא, וכאשר האדם עומד בנסיון זה, ומעביר על מדותיו, אינו מקפיד, אלא סובל וסבלן – מעבירין ממנו כל פשעיו (ר’ ר”ה יז.).

ממדת הסבלנות – לדבר בנחת

וכבר כתב הרמב”ן באגרתו עצה על כיוצא בזה – שיהא דיבורו בנחת עם כל אדם. וכשיתרגל לכך, לא יוכל להוציא מלים מפיו מבלי לחשוב כיצד להוציאן.

כי חייב מצד הרגלו שנעשה טבעו – לדבר בנחת, ואם כן – אף אם יכעיסוהו, הרי לא יוכל לכעוס בחזרה, ויחשוב כיצד לומר בנחת דברי תוכחה המתקבלים על הלב. אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה.